סלמאן מצאלחה
עוד לא אבדה נכבתנו
וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ.
סלמאן מצאלחה ||
עוד לא אבדה נכבתנו
שלושה הרהורים על עצמאות ועל נכבה:
הרהור ראשון. חרף ההתנגדות העזה לישראליזציה של רבים מהפוליטיקאים הערבים בארץ, על שלל זרמיהם, משום מה דווקא הפלסטינים אזרחי המדינה נוהגים כישראלים לעילא ולעילא. הישראליות שלהם כה עמוקה, עד שהם מציינים את יום הנכבה לפי הלוח העברי, בה' באייר — יום העצמאות של ישראל. וראו זה פלא, כשמקדימים את יום העצמאות ביום אחד על פי דרישת הרבנות הראשית מחשש לחילול שבת המוני, גם הפלסטינים הישראלים מקדימים את ציון יום הנכבה שלהם. משל הם והרבנות הראשית תאומים סיאמיים.
הפלסטינים בשטחים הכבושים, לעומת זאת, מציינים את האירוע לפי הלוח הלועזי ב–15 במאי, ואיש אינו מציין את הנכבה לפי הלוח המוסלמי, שכידוע זז לאורך השנה. אולי הם נוהגים כך מחשש שהדבר ירחיק אותם מיום העצמאות של ישראל, ואולי על פי האמרה המיוחסת לנביא מוחמד: "מבין כל אומות העולם, אתם הכי דומים לבני ישראל. אתם נשרכים אחריהם עקב בצד אגודל".
הרהור שני. כל הנאשמים במעשים פליליים — רוצח, אנס, שודד או כל עבריין אחר — תמיד יטענו לחפותם, לרוב בסיוע עורכי דין ממולחים, בתקווה לזכות בנקודות בבוא יום גזר הדין והטיעונים לעונש. במקרים רבים, גם לאחר שהפושע מושלך לכלא הוא ממשיך לטעון לחפותו, לחפש עוד עדויות, להמציא עוד ראיות ולבקש משפט חוזר. זה יכול להיות אזרח פשוט וגם מנהיג ציבור, חבר כנסת או ראש ממשלה.
הציוני המצוי, אם הוא מהגר מעבר לים ואם הוא צאצא של מהגרים, אינו שונה בהיבט הזה. מעצם מהותו הציונית והימצאותו במקום הזה, הוא תמיד יטען לחפותו מגרימת נכבה לפלסטינים. הוא לא יכיר במציאות ויטען שהנכבה היא שקר ושאין כלום כי לא היה כלום. לפני ארבע שנים ניסה משה ארנס להדוף כל ניסיון, ולו ברמז, להכיר באסון שנחת על תושבי הארץ הערבים עם הקמת המדינה "היהודית" ("שקר הנכבה", "הארץ", 21.5.2014).
הרהור שלישי. גם בצד הפלסטיני אין לצפות שערבי יפשפש במעשי "מנהיגיו", מן הימים ההם ועד הזמן הזה, שהביאו אותו עד הלום. גם הוא לא יכיר במציאות שנוצרה כאן. אין זה מקרה שאין היסטוריונים חדשים, לא ערבים ולא פלסטינים. כדי שיקומו היסטוריונים כאלה צריכה להתקיים בחברה הערבית תשתית דמוקרטית של חשיבה חופשית עם מנגנונים של ביקורת עצמית.
תשתית רוחנית של עריכת חשבון נפש אינה קיימת בתרבות הערבית. לביקורת עצמית יש השלכות מרחיקות לכת מנקודת מבטם של שליטים וראשי שבטים ערבים במרחב הזה. הן עלולות להביא לסיום ההגמוניה השבטית שלהם ולהעלות שבטים אחרים, או עדות אחרות. אלה יחליפו אותם, יחזיקו במושכות השלטון וימלאו את כיסיהם וכיסי מקורביהם במצלצלים. כך היה מימים ימימה וכך הווה עד עצם היום הזה.
וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ואין הם מוצאים את הדרך ל"יחלוקו". וכך, לאורך השנים, רוותה הארץ הרבה דם, הרבה יזע ודמעות.
דומה כי הארץ הטובה הזאת עייפה כבר משניהם.
*
הארץ, 22 באפריל 2018
*
For English, press here
For Arabic, press here
הוד מעלתה
סלמאן מצאלחה ||
הוד מעלתה
לֹא מָקוֹם, לֹא עָפָר וְלֹא סֶלַע
אֲהַלֵּל עַל סִפּוֹ שֶל מִדְבָּר.
לֹא שִׁלְטוֹן הַלִּסְטִים שֶׁכּוֹרֶה לָהּ
רַק חֲלוֹם בַּלָּהוֹת מְכֻתָּר.
לֹא עָבָר, לֹא מָחָר, לֹא כָּעֵת.
אֵין בַּלֵּב הַדּוֹאֵב רְנָנָה,
לֹא לָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ. לְמַעֵט,
לְאַחַת; לְמַלְכָּה נוֹשָׁנָה.
הִיא שָׂפָה עַתִּיקָה, בַּת אַלְפַּיִם,
שֶׁנָּשְׁקָה לִשְׂפָתִי בַּהֶסְגֵּר.
הֵן הָפְכוּ תְּאוֹמוֹת, כִּשְׂפָתַיִם
שֶיּוֹדְעוֹת שְׁתֵּי תִּקְוֹות לְחַבֵּר.
*
הארץ
For English, press here
באשר האדם, שם אושוויץ
ארכיון ( 1988):
סלמאן מצאלחה ||
באשר האדם, שם אושוויץ
צופן: אדמע, מאת ק. צטניק, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988
״לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטירה כי אם אני ואתה, האדם״.
שלושים שנה נושא יחיאל די-נור את משא אושוויץ על כתפיו, שלושים שנה של חיים בפלנטה אחרת ששום ספינת חלל לא הגיעה אליה, כי ״הזמן שם, בפלנטת אושוויץ, לא כזמן כאן. כל רגע שם סובב על שיני גלגל לכת אחר״, ואין ביכולתנו, אנחנו בני התמותה, לגעת במה שנפשו של בעל ה״סלמנדרה״ נגעה בזמן ״ההוא״ של כזמננו.
״צופן: אדמע״ הוא עוד נסיון של ק. צטניק, שנדר נדר להיות לפה לכל המובלים למשרפות של אושוויץ, לספר את קורותיה של הפלנטה הזאת לאנשים שלא היו שם, כדי להזהיר מפני התהום הפעורה הניצבת לא הרחק מנפשם של בני האדם, כל בני האדם. אותה תהום פעורה כפיהוקו של איש ס. ס. בבוקרו של עוד יום עבודה ״משחררת״, בשולחו אנשים למשרפות: ״ברעדה אני נושא עיני לראות את פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש ס. ס. העומד למטה לפני המשאית. קורי השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו - נהר השלדים הזורם בשקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך״.
התמונה ה״פסטוראלית״ הזאת המובאת בגוף שלישי באה לומר שגם איש הס. ס. הזה היה בסך הכל בשר ודם. הוא עייף בשעת בוקר מוקדמת, ופיהוק ארוך נפער בפיו. אך תהום גדולה פעורה בנפשו כי הוא יצר את אושוויץ, וה״הוא״ כאן הוא בעצם האדם, כל אדם. אף ק. צטניק עצמו, באדמיות שבו, הוא גם יצר את אושוויץ, ״וכשביקשתי לראות את פני השטן שברא את אושוויץ, ראיתי פתאום על פני הנחשים הרוחשים את פני שלי... לראשי כובע ס. ס., סמל גולגולת המוות נעוץ מעל למצחיית הכובע, ובעד ארובות עיניה של הגולגולת אני מסתכל אל המשאית הנוסעת אל הקרמטוריון ואני מפהק ומפהק ומסתכל באיש ס. ס.״.
ק. צטניק מביט אל עצמו המעולף, ורואה את סודו של הפיצול. הוא נפרד מעצמו ורואה את סודו של הפיצול.
״צופן: אדמע״ נוצר בעקבות טיפול שקיבל ק. צטניק אצל ד״ר באסטיאנס, במרפאתו שבליידן. ד״ר באסטיאנס פיתח שיטה לריפוי נפגעי מחנות הריכוז הנאציים באמצעות הסם ל. ס. ד., והספר שלפנינו מתעד כמה ישיבות טיפוליות במרפאתו. ק. צטניק הגיע אל באסטיאנס ובפיו בקשה: ״אנא, פתח לפני שער זה, ואתה בבקשה ממך, הואל נא להשאיר אותי בפנים לבדי, עם עצמי״.
וכשהיה לבדו, חזר אל הפלנטה האחרת, אל אותן תמונות מעולם אחר: המשאיות, הרכבות וריח הבשר החרוך העולה מן הקרמטוריון. שם בפלנטה שאין לה קיום מלבד בשם אושוויץ עולה אליו ממעבה האדמה זעקת התולעת: ״אני החיים, אני החיים״. ״חיֵה״ זועקת אליו התולעת המחפשת מחסה, ״חפור וחיֵה״, כל עוד ידיך חופרות אתה חי!... חיה״. ומאחורי מסך הל. ס. ד., הוא משדר לנו איתותים ותמונות שקשה לנו, אנו בני התמותה, לקלוט אותן.
״צופן: אדמע״ הוא תעודה אנושית המטילה כתם על האנושות כולה, לאחר שהדברים המתוארים בה יכלו להתרחש בתוכה.
___
פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 26 באוגוסט 1988
טבח הלאומיות הערבית
סלמאן מצאלחה ||
טבח הלאומיות הערבית
צה"ל טובח באזרחים פלסטינים על גבול עזה. המשטר של בשאר אסד ממשיך לטבוח באזרחים סורים. כל העולם עומד מנגד בחיבוק ידיים. ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק והודעות לעיתונות — זהו מס השפתיים שהעולם יודע לנפק כדי להשתיק את המצפון. הבה נתמקד בעולם הערבי, המתיימר להציג את עצמו כאומה אחת.
יש להודות, שהמצור המוטל על עזה מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה איננו רק מצור ישראלי, זהו גם מצור ערבי — שכן די בהחלטה מצרית אחת כדי לשבור את המצור בגבול הרצועה עם מצרים. הרי המצרים מתיימרים להיות "אחים ערבים" וגם "אחים מוסלמים סונים". למרבה הפלא, אין אלה כלל אחים ערבים. גם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, משתתף בחגיגת ההתעמרות בתושבי עזה. מדי פעם הוא נוקט סנקציות נגד תושבי הרצועה ומקצץ במשכורות של עובדים ופקידים.
העניין הפלסטיני שימש תמיד את המשטרים הערביים הדכאניים כתירוץ לדחיית כל דרישה אזרחית במדינותיהם לחופש, לדמוקרטיה, לפיתוח כלכלי ולתעסוקה לצעירים. משטרים דכאניים אלה הצליפו תמיד באזרחיהם בשוט הסיסמה "פלסטין היא הסוגיה הערבית הראשונה", והסיסמה המתבקשת ממנה: "שום קול לא יקדים את קול המערכה" למען שחרור פלסטין. סיסמאות אלו היו האופיום שבאמצעותו השתיקו המשטרים וניטרלו כל שאיפה לשינוי פוליטי וחברתי פנימי.
אין פלא אפוא, שהאינתיפאדות ששטפו את האזור וזכו לתואר "האביב הערבי" התרחשו דווקא במשטרים נשיאותיים, שנשאו את דגל הלאומיות הערבית ועוד סיסמאות ריקות אחרות של חופש וסוציאליזם.
השנים האחרונות סיפקו הוכחות חותכות לכך, שכל הסיסמאות הערביות הפומפוזיות על "אומה ערבית אחת עם שליחות נצחית", מבית מדרשה של האידיאולוגיה הבעתיסטית הסורית והעיראקית, לא היה בהן ממש.
מן הראוי להזכיר בהקשר הזה, כי כאשר אבירי סיסמאות הבעת, אסד האב ולאחר מכן סדאם חוסיין, תפסו את השלטון בסוריה ובעיראק, לא ניכר בשטח שום מימוש לרעיונות האחדות של "האומה הערבית", ולא ל"שליחותה הנצחית". נהפוך הוא, הן בסוריה והן בעיראק שימשה "המפלגה הלאומית הפאן־ערבית" פלטפורמה בידי שני העריצים, הסורי והעיראקי, לבניית משטר עדתי ושבטי. בסוריה הציב אסד בכל הצמתים השלטוניים את בני שבטו ועדתו — אחים, דודים, בני דודים, ומלחכי פנכה מעדות אחרות, שזכו לפירורים שלטוניים. כך נהג גם סדאם חוסיין בעיראק, כשתפס את מוסרות השלטון במדינה.
הסיסמאות הריקות מתוכן של הלאומיות הערבית באו לידי ביטוי גרוטסקי במלחמת המפרץ הראשונה ב–1991, כאשר אסד האב שלח חיילים סורים להשתתף בקואליציה האמריקאית שלחמה נגד סדאם חוסיין, שפלש לכוויית. מתברר, שנושא דגל הלאומיות הערבית בדמשק נלחם לצד המעצמה האמריקאית "האימפריאליסטית", כהגדרת הבעת, נגד "אחים ערבים" הדוגלים באותה אידיאולוגיה, כביכול.
השנים האחרונות מספקות עדויות לא רק לכישלון המוחלט של הלאומיות הפאן־ערבית, אלא גם עדות נוספת לכישלון "מדינת הלאום" הערבית, שנוצרה בגבולות סייקס־פיקו. סוריה היא הדוגמה הבולטת לכישלון הזה. מלחמת האזרחים הסורית, שגבתה חיים של אלפי קורבנות ויצרה מיליוני פליטים, והשימוש של בשאר אסד בנשק כימי נגד אזרחים סוריים, מעידים שאין "עם סורי". נשיא הטובח באזרחים האמורים להיות "בני עמו" מוריד מעל פניו בפשעים אלה את המסיכה שעטה במשך שנים רבות, וחושף לעיני כל את האמת העירומה, השבטית־העדתית.
לנוכח המחזות הללו, כל ערבי שמכבד את עצמו צריך לחשב מסלול מחדש.
*
הארץ, 9 באפריל 2018
***
For English, press here
שבות ישמעאל
צעדת השיבה:
הבעיה הפלסטינית אינה הכיבוש אלא הפליטות
סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת".
סלמאן מצאלחה ||
שבות ישמעאל
בסוף אפריל 1956 נשא הרמטכ"ל, משה דיין, הספד על קברו של רועי רוטברג שנרצח על ידי פלסטינים, ובין השאר אמר: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
אלפי הפלסטינים שצעדו לכיוון הגדר בגבול רצועת עזה ביום האדמה לא עשו זאת בדרישה להסיר את המצור שמטילה ישראל על הרצועה מזה שנים רבות. הם לא צעדו עם שלטים נגד הכיבוש ולא נשאו קריאות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הצעדה, כשמה כן היא, נשאה את השם "צעדת השיבה".
זוהי תזכורת לכך שהבעיה הפלסטינית מעולם לא היתה הכיבוש של 1967, והיא אינה נעוצה בשאלה של הגדרה עצמית במדינה לאומית עצמאית לצד ישראל. לו היה הדבר כך, הפלסטינים היו נלחמים על הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה כאשר חבלי ארץ אלה, כולל מזרח ירושלים, היו תחת שלטון ירדן ומצרים.
"צעדת השיבה" באה, אם כן, להזכיר לכולם שהבעיה הפלסטינית היא בראש וראשונה בעיה של פליטים שנעקרו ממקומם במלחמת העצמאות של ישראל מחד גיסא ובנכבה הפלסטינית מאידך גיסא. צעדה זו באה להזכיר את שאיפתם של הפליטים הפלסטינים לחזור אל "האדמה והכפרים בהם ישבו אבותיהם", כדברי דיין ב–1956, ואשר מול עיניהם הפכו לנחלה של אחרים.
זהו, אם כן, שורש הסכסוך הישראלי פלסטיני. סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת". התפישה הציונית של המושג הנה תפישה מרחיבה, מתפשטת ומתיישבת. במלים אחרות, ציוני יכול להעתיק את מקום מגוריו מקצה אחד של הארץ לקצה אחר, ועדיין ירגיש שהוא חי במולדת. התפישה הפלסטינית של המושג היא תפישה מצמצמת ומגבילה למרחב קטן של כפר, של הר, של עץ תאנה ושל מעיין מסוימים.
ביטוי לתפישה הציונית המרחיבה של המולדת נמצא בשיר של אהרן שבתאי: "בכל גרגיר, מדן ועד אילת, משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/... כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "גירושין", עמ׳ 128).
לעומת זאת, התפישה הפלסטינית המצמצמת מקבלת ביטוי בדבריו של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת:/ המולדת". (מתוך: "ורד אקל", "פחות ורדים", עמ׳ 13). ה"משם", שדרוויש מצהיר על שייכותו אליו, הוא הכפר שלו בגליל. משום כך הוא הרגיש "זר בעזה" כפי שהתוודה בראיון שנתן להלית ישורון ("חדרים", גיליון מס׳ 12). גם ברמאללה, שבה התגורר לאחר שובו מהגלות, הוא הרגיש זר, ולא ראה בה מולדת, כפי שהצהיר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב–2001. המולדת המצומצמת של דרוויש היא יישוב קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים בטרם אגיע אל ורד אחד בגליל" ("ורד אקל", עמ׳ 7).
אין זה מקרה, אפוא, שההפגנה ההמונית הפלסטינית על גבול עזה נשאה את השם "צעדת השיבה". אולי מתוך שאיפה לממש את דברי הנביא ירמיהו: "ושבו בנים לגבולם".
לכן, גם זאת יש לומר: כיוון שהתפישה הפלסטינית של המושג מולדת איננה לאומית־פוליטית מרחיבה, הרי שגם אם תקום בעתיד מדינה פלסטינית עצמאית, על כל המשתמע מכך, לא יביא הדבר לפתרון הסכסוך בין שני ה"עמים" בארץ הזאת.
זוהי הסוגיה המרכזית שיש לדון בה תחילה. אם היא תיפתר, כל השאר יבוא על מקומו בשלום ובא לישראל ולישמעאל גואל.
*
הארץ, 1 באפריל 2018
