סלמאן מצאלחה
זה הדיל האולטמטיבי, שחברי הכנסת הערבים צריכים להציע לבנימין נתניהו
הצגת רשומות עם תוויות גזענות. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות גזענות. הצג את כל הרשומות
תנועה חדשה חייבת להיוולד
״יהודית״ או ״דמוקרטית״
האזרחים הערבים שנעו בכמויות אל הקלפיות בבחירות האלה מעידים בנהירתם זו יותר מכל על רצונם העז לקחת חלק במשחק הדמוקרטי הנוהג בארץ.
הבחירות בישראל כפסטיבל גזעני
איפה רבין ואיפה גנץ -
כל עוד הדברים מתנהלים במגרש השבטי, האתני, הדתי, לא תצמח תקווה במקומותינו.
מיעוט נטוש
הגיעה העת לפתור את הסתירה הזאת, אחת ולתמיד. לא מתקבל על הדעת, שאזרחים המבקשים שוויון אזרחי מלא לא ישתלבו בכל מערכות השלטון
מפלגת הארץ המשותפת
כאשר גנץ חזר והדגיש בכל הזדמנות, כי פניו לממשלת אחדות לאומית, הוא סימן בכך לאזרחי ישראל הערבים ולנציגיהם, כי מקומם מחוץ לגדר...
יצחק לאור || ״אנחנו אנשי בסדר״
"אנשי בסדר" הם החממה שבתוכה צמחה ומתגברת ההדרה של הערבים: בבנקים, במשרדי הממשלה, באקדמיה ובחברות הציבוריות.
האם אבדה תקוותנו?
פעם אחר פעם נחשפת האמת המרה במדינת ישראל. עד כמה שזה נשמע מוזר, זוהי מדינה המתנהלת בלי אף מפלגה ישראלית אחת.
בכל שם יש אשם
מאז הקמתה נקשר שמה של נצרת עילית בשמה של העיר הערבית. עכשיו היא נולדה מחדש בשמה החדש "נוף הגליל" שהוא לא יותר מאשר בלוף ציוני חסר מעוף.
תחפשו אותי!
כל הטוענים לכתר מייחלים שהמצביעים הערבים יוציאו להם את הערמונים מהאש, ויגישו להם את ראשות הממשלה על מגש של גוש חוסם
רצח הנורמליות הישראלית
רצח רבין מזווית אחרת
בעיני רבני הרשע וצאן מרעיתם בכנסת, מפלגות אלה קיימות כקישוט בלבד, כדי להתהדר בו בפני אומות העולם; אין להן כל ערך בדמוקרטיה הישראלית.
שמאל, ימין — מה כבר ההבדל
דומה שרק על הנייר מונה הכנסת 120 ח"כים — למעשה בשיח הפוליטי הישראלי, הן מימין והן משמאל, תמיד מעלימים מן המשוואה את 13 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת.
מיגאל עמיר עד מחאת הדרוזים
יגאל עמיר, שירה אז בגבו של ראש הממשלה, היה רק השליח של אותה רוח אידיאולוגית האופפת את הבית ברחוב בלפור בימים אלה.
אסור למאבק הדרוזי להיות אופורטוניסטי
בניגוד לעמדות אופורטוניסטיות, קיים בעדה הדרוזית שיח אלטרנטיבי, שמדגיש את חשיבותו של ניהול מאבק משותף של כלל האזרחים הנפגעים מהחוק.
אמל ג׳מאל ||
אסור למאבק הדרוזי להיות אופורטוניסטי
חוק הלאום יגיע היישר לפח הזבל של ההיסטוריה
החוק שמביא את הסעיף -
סלמאן מצאלחה ||
חוק הלאום יגיע היישר לפח הזבל של ההיסטוריה
על רקע השיח הציוני המתנהל סביב הצעת חוק הלאום, הגיעה העת לשים את הדברים על השולחן ולומר דברים שאינם משתמעים לשתי פנים.
ראשית, הצעת חוק הלאום, שאותה העבירו מחוקקים מן הזן הסמוטריצ'י והדיכטרי, מביאה לכל בר דעת לא סעיף אחד אלא סעיפים רבים. גם כל אלה אשר הרימו קול נגד הניסוח של שני סעיפים בלבד בהצעת החוק הם שותפים מלאים לתרמית, הכביכול ישראלית, הומנית וליברלית.
כבר במבט ראשון על ניסוח הסעיף הראשון בהצעה רואים שהיא משוללת יסוד. ובכן, "ישראל" זו המופיעה בסעיף אינה יכולה להיות "מולדת היסטורית של העם היהודי" כל עוד לא שורטטו גבולותיה של "מדינת ישראל" על ידי אותם מחוקקים שדוחפים את ההצעה וכל עוד לא קיבלו גבולות אלה הכרה וגושפנקה בינלאומית. על החלק השני בסעיף זה ידובר בהמשך.
דומה שגם הסעיף השלישי, המדבר על "ירושלים השלמה והמאוחדת" כבירת ישראל, צועד עקב בצד אגודל אחרי המושג "ישראל". גם זה סעיף חסר שחר, כי "ירושלים" הזאת מאוד נזילה. איש אינו יודע היכן מתחילים גבולותיה והיכן הם מסתיימים.
סעיף 7, שעורר הרבה רעש בשל הבוטות הגזענית בניסוחו, הוחלף בניסוח כללי: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי". ניסוח זה הוא שינון מחדש של עיקרון ציוני מאז שתנועה זו באה לעולם. אין חדש תחת השמש. כך נהגו כל המוסדות הציוניים של טרום מדינה וכך הם נוהגים מאז הקמתה. סמלי המדינה — הדגל, המנורה וההימנון — הם הביטוי הבוטה ביותר המשקף הדרה של חמישית מאזרחיה.
באשר לסעיף הקובע כי העברית היא השפה "הרשמית" של המדינה ובו שונה גם מעמדה של השפה הערבית ממעמד "רשמי" למעמד "מיוחד" — הרי שהמחוקקים הערבים בכנסת ישראל שיתפו פעולה כל השנים עם התהליך הזה. לו היה לח"כים הערבים שמץ של כבוד לשפתם הם היו צריכים לשאת את כל נאומיהם מעל דוכן הכנסת בערבית. שכן נאה דורש כבוד לשפה הערבית נאה מקיים זאת בעצמו. הח"כים הערבים לא עשו זאת ובהתנהלותם זו הם דחקו במו פיהם את מעמד הערבית והוציאו אותה מן המרחב הציבורי.
זאת ועוד, די בביקור ביישובים הערביים כדי ללמוד שהערבים עצמם דחקו את מעמד השפה הערבית, והשילוט בעברית שולט ברחובות ובבתי העסק. איש לא מנע מבעלי העסקים להציב שילוט בערבית. הערבים עצמם דחקו את מעמד הערבית והורידו את קרנה.
לא חשוב הנוסח הסופי של חוק הלאום שהכנסת אישרה בהצבעה מרתונית בטרם יציאה לפגרה. יש לומר לכל המחוקקים את הדברים הבאים:
יידעו כל סמוטריץ', דיכטר, סלומינסקי, אוחנה ודומיהם שדי בצליל של שם משפחתם כדי להעיד כאלף עדים על מקורם ומוצאם הזר למקום הזה.
גם זאת יש להדגיש. אני החתום מעלה מודיע בזה קבל עם ובאי עולם: הארץ הזאת היא ארצי ומולדתי וכל מי שמעלה על דל מוחו כל פקפוק בעובדת חיים זו צריך להיות מושלך לפח הזבל של ההיסטוריה. ויפה שעה אחת קודם.
*
הארץ, 20 ביולי 2018
For English, press here
באשר האדם, שם אושוויץ
ארכיון ( 1988):
סלמאן מצאלחה ||
באשר האדם, שם אושוויץ
צופן: אדמע, מאת ק. צטניק, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988
״לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטירה כי אם אני ואתה, האדם״.
שלושים שנה נושא יחיאל די-נור את משא אושוויץ על כתפיו, שלושים שנה של חיים בפלנטה אחרת ששום ספינת חלל לא הגיעה אליה, כי ״הזמן שם, בפלנטת אושוויץ, לא כזמן כאן. כל רגע שם סובב על שיני גלגל לכת אחר״, ואין ביכולתנו, אנחנו בני התמותה, לגעת במה שנפשו של בעל ה״סלמנדרה״ נגעה בזמן ״ההוא״ של כזמננו.
״צופן: אדמע״ הוא עוד נסיון של ק. צטניק, שנדר נדר להיות לפה לכל המובלים למשרפות של אושוויץ, לספר את קורותיה של הפלנטה הזאת לאנשים שלא היו שם, כדי להזהיר מפני התהום הפעורה הניצבת לא הרחק מנפשם של בני האדם, כל בני האדם. אותה תהום פעורה כפיהוקו של איש ס. ס. בבוקרו של עוד יום עבודה ״משחררת״, בשולחו אנשים למשרפות: ״ברעדה אני נושא עיני לראות את פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש ס. ס. העומד למטה לפני המשאית. קורי השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו - נהר השלדים הזורם בשקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך״.
התמונה ה״פסטוראלית״ הזאת המובאת בגוף שלישי באה לומר שגם איש הס. ס. הזה היה בסך הכל בשר ודם. הוא עייף בשעת בוקר מוקדמת, ופיהוק ארוך נפער בפיו. אך תהום גדולה פעורה בנפשו כי הוא יצר את אושוויץ, וה״הוא״ כאן הוא בעצם האדם, כל אדם. אף ק. צטניק עצמו, באדמיות שבו, הוא גם יצר את אושוויץ, ״וכשביקשתי לראות את פני השטן שברא את אושוויץ, ראיתי פתאום על פני הנחשים הרוחשים את פני שלי... לראשי כובע ס. ס., סמל גולגולת המוות נעוץ מעל למצחיית הכובע, ובעד ארובות עיניה של הגולגולת אני מסתכל אל המשאית הנוסעת אל הקרמטוריון ואני מפהק ומפהק ומסתכל באיש ס. ס.״.
ק. צטניק מביט אל עצמו המעולף, ורואה את סודו של הפיצול. הוא נפרד מעצמו ורואה את סודו של הפיצול.
״צופן: אדמע״ נוצר בעקבות טיפול שקיבל ק. צטניק אצל ד״ר באסטיאנס, במרפאתו שבליידן. ד״ר באסטיאנס פיתח שיטה לריפוי נפגעי מחנות הריכוז הנאציים באמצעות הסם ל. ס. ד., והספר שלפנינו מתעד כמה ישיבות טיפוליות במרפאתו. ק. צטניק הגיע אל באסטיאנס ובפיו בקשה: ״אנא, פתח לפני שער זה, ואתה בבקשה ממך, הואל נא להשאיר אותי בפנים לבדי, עם עצמי״.
וכשהיה לבדו, חזר אל הפלנטה האחרת, אל אותן תמונות מעולם אחר: המשאיות, הרכבות וריח הבשר החרוך העולה מן הקרמטוריון. שם בפלנטה שאין לה קיום מלבד בשם אושוויץ עולה אליו ממעבה האדמה זעקת התולעת: ״אני החיים, אני החיים״. ״חיֵה״ זועקת אליו התולעת המחפשת מחסה, ״חפור וחיֵה״, כל עוד ידיך חופרות אתה חי!... חיה״. ומאחורי מסך הל. ס. ד., הוא משדר לנו איתותים ותמונות שקשה לנו, אנו בני התמותה, לקלוט אותן.
״צופן: אדמע״ הוא תעודה אנושית המטילה כתם על האנושות כולה, לאחר שהדברים המתוארים בה יכלו להתרחש בתוכה.
___
פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 26 באוגוסט 1988
