סלמאן מצאלחה
בראשית שנת הלימודים תש"ז, ספטמבר 1946 התחלנו ללמוד ערבית בבית הספר. זה היה בשנת הלימודים השמינית, מה שנקרא אז בבית הספר הריאלי העברי בחיפה "כתה ד".
הצגת רשומות עם תוויות מאמרי אורחים. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות מאמרי אורחים. הצג את כל הרשומות
מנחם מילסון || חיי עם הערבית
גדעון עשת || השמאל והציונות
ההיסטוריה של לפני 1948 עניה במאבקים מעמדיים נגד הבורגנות היהודית והערבית. היתה לשמאל הציוני סיסמא נהדרת: עבודה עברית ותוצרת עברית. לאמור: כן יהודית ולא ערבית
גדעון עשת || אגרת תפילה
היהודים האורתודוכסים, שהם הרוב בישראל, דומים להפליא למוסלמים האדוקים. אצלם לא רק מוסלמי לא נכנס לבית כנסת. גם אישה מודרת...
גדעון עשת || פשיעה מועדפת
מאמר אורח:
שני "אירגוני פשע" – ממשלת ישראל מכאן והחמאס משם – מתקוטטים זה שנים. לדעת ישראל החמאס מבקש להשמיד את ה"יישות הציונית" ולדעת החמאס ישראל רואה בעזה חלק ממורשתה ההיסטורית
יצחק לאור || ״אנחנו אנשי בסדר״
"אנשי בסדר" הם החממה שבתוכה צמחה ומתגברת ההדרה של הערבים: בבנקים, במשרדי הממשלה, באקדמיה ובחברות הציבוריות.
גדעון עשת || בושה של שמאל
גדעון עשת ||
בושה של שמאל
יותר מחצי מיליון איש ואישה השתתפו בסוף השבוע בהפגנה בלונדון בדרישה למשאל-עם חוזר על הברקזיט – פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי. כמי שמכיר קצת את הדמוגרפיה האנגלית אני מעריך ששני שלישים מהמפגינים נמנים על תומכי מפלגת הלייבור – השמאל – שבאופוזיציה.
גדעון עשת || הכנסייה, החמסה והמפלגה
גדעון עשת ||
הכנסייה, החמסה והמפלגה
"בכל פעם שיש התנגשות ביניהן – עובדות לעולם לא מצליחות לגבור על אמונות. אנחנו עשויים לחשוב שהאמונות שלנו מבוססות על עובדות, אבל האמת היא שהעובדות שאנחנו מאמצים מבוססות על האמונות שלנו...אנשים לא מתים למען עובדות, אנשים מתים למען האמונות שלהם" (ג'ון וורדן, אגם הזאבים, ע' 231)
הנה סיפור שעיקרו התפרסם ב"כלכליסט". הכנסייה הרוסית השכירה נכס שבבעלותה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) שהיא מרכיב מרכזי בחזית הדמוקרטית לשלום ושיוויון (חד"ש) השותפה ברשימה המשותפת בכנסת. הכנסייה דרשה מהמפלגה להתפנות מהנכס ולבסוף תבעה אותה בגין אי פינוי במועד. בית המשפט הכריע לטובת הכנסיה, ואף פסק לה פיצוי של 1.5 מיליון שקל. לכאורה סיפור על סכסוך נדל"ני , אך במקרה הזה קשה לברוח מהפוליטיקה.למכר שלי היתה דירה בבעלות משפחתו בגרמניה. כאשר הקומוניסטים הגיעו שם לשלטון (בחלקה המזרחי של הארץ) הם הלאימו כל דבר שעמד – כולל הדירה. זו שימשה כדיור ציבורי כמקובל במדינה קומוניסטית. בעל הבית קיבל קדחת.
על ראשי המשטר במזרח גרמניה נאמר לא פעם שהם לא זזו סנטימטר בלי אישור ממוסקבה. מתברר שמוסקבה לא הלאימה את רכוש הכנסייה. מילא שאחרי עשרות שנות שלטון, לא הצליחו הקומוניסטים לשבור את רוח הדת. אבל אפילו את המינימום המתבקש לשיטתם – הלאמת הקניין – לא עשו. הלאמה, אילו היתה, לא היתה מצילה את מק"י מגורל ההפסד בתביעה. פוטין חובב קומוניסטים בערך כמו נתניהו. אבל גם בזה הדתיים ניצחו.
המקווה ובריכת השחיה
והם ניצחו כמעט בכל מקום בעולם. אפילו במדינה שהפרידה את הדת מהמדינה –כמו ארה"ב – תרומה לכנסייה מזכה בהטבת מס, כלומר בכסף ציבורי. קל וחומר במדינות נוצריות אחרות וכמובן במעוז היהודי-אורתודוכסי שבו המדינה מיניקה את הדת (היהודית-אורתודוכסית בלבד) עד זוב חלב.
איך זה שתכנית מתאר בעיר כוללת חובה לבנות בית כנסת בכל שכונה אבל לא מכולת או בריכת שחיה? איך זה שיש עשרות רבות יותר מקוואות (כולן במימון ציבורי) מבריכות שחיה (מיעוטן במימון ציבורי)? יש המאשימים את ה"כפייה הדתית". אך מדוע החילוניים מוותרים?
מדוע ירי בהר הבית מזעזע יותר (הן למוסלמים והן ליהודים) מאשר כל ירי אחר? מדוע באל אקצה המדינה עושה לפתע הפגנות ריבונות קיצונית עד כדי טמטום וסכנת נפשות? ובקיצור: מה יש לנו עם אלוהים.
חיי המדף של אלוהים
חייבים להודות: נכון שיש היום סמארטפונים שהם סמארט ביותר. ואו-טו-טו האוטו ייסע לבד. הגלגל נחשב להמצאה הכי מוצלחת בתולדות האנושות. אבל אין כמו ההמצאה הקרויה אלוהים. חיי המדף של ההמצאה הזו שוברים כל סקאלה.
פיסיקאי ידוע תלה בחדרו באוניברסיטה חמסה. שאלו אותו רעיו מה לאמונה התפלה הזו ולפיסיקאי שכמותך? התחלת להאמין בחמסה? השיב המדען: שמעתי שהחמסה עוזרת גם למי שאינו מאמין.
מאחורי הבדיחה מסתתרת כנראה אמת. אנחנו מתקשים לחיות עם ספק. לבטח כקבוצה. המדע והמציאות עושים הכל חוץ מלמנוע ספק. ספק הוא נישמת הקידמה. ועל אף זאת עם ספקות קשה לחיות.
לדתיים מאמינים אין ספק ולכן, במובן בסיסי ביותר, החיים שלהם נוחים יותר. לחילונים הספקנים קשה גם אם המפץ הגדול היה עובדה של ממש. החמסה הדתית היא תעודת ביטוח שעוזרת גם אם לא מאמינים בה.
ובשביל ביטוח מוכנים לשלם. ובישראל – הרבה מאוד.
*
זאב רז || הכל בגלל מלה אחת
באִבחַת סכין סילק אדם חכם מלה מיותרת - וַיהי אור
זאב רז ||
הכל בגלל מלה אחת
הערה על הגירסה החדשה, היפהפיה והמבוארת להפליא של "ספר האגדה"
אמר ארכימדס: "תנו לי נקודת־מִשעָן — ואָניף את העולם".
ליָדיו של פרופ' אביגדור שנאן נִקרתה נקודת־משען והוא הניף את העולם. נקודת המִשען היא "ספר האגדה" החדש.
יובל עברי || היהודים והערבית
החיבור בין הערבית לעברית נבע גם מהמקום שקיבלה הערבית בהגות וביצירה היהודית לאורך מאות שנים.
מנחם מילסון || רשמים ממפגשים עם פלסטינים
מאמר אורח:
אני מפרסם כאן את מאמר שנשלח אלי על-ידי מנחם מילסון, פרופסור לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. האיש שימש בשנים 1976-1977 יועץ לענייני ערבים במפקדת איזור יהודה ושומרון; בשנת 1978 הוא שימש יועץ לענייני ערבים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים הכבושים. כמו כן, הוא היה ראש המנהל האזרחי באיזור הגדה המערבית בין השנים 1981-1982. במאמר הזה הוא מעלה על הכתב רשמים אישיים ממפגשים שהיו לו במרוצת השנים עם אישים פלסטינים שונים. הרשמים, כפי שמובאים כאן הן מדברי המחבר והן מדברי האישים שהוא מצטט, זורקים אור על הלכי רוח בפוליטיקה הישראלית והפלסטינית מימים עברו.
יצחק לאור | אופוזיציה יהודית-דמוקרטית
אין שום סיכוי לנצח את הימין בלי ברית של ממש עם המיעוט הערבי, ואין שום סיכוי לבנות את הברית הזאת בלי להשתחרר מהגזענות הטבועה בישראלים.
גדעון עשת || החלל הפוליטי
גדעון עשת || החלל הפוליטי ||
מה הסיבה שמצביעי הליכוד – הנהנים העיקריים ממדינת הרווחה – ממשיכים להצביע עבור הימין שפועל למעשה לחיסול הרווחה הציבורית?
ב. מיכאל || ערב קסום, מקסים, מוקסם
ב. מיכאל
|| ערב קסום, מקסים, מוקסם ||
לעולם לא אשכח את הערב הקסום ההוא, עת אירחתי לארוחה ערב צנועה את כבוד הרב מ. כהנא ואת אשתו המהממת.
זה היה ליל קיץ מקסים. הכוכבים נצנצו ברקיע והילכו על כולנו קסם מקסימלי. לרגע חששתי שכבוד הרב ואשתו המסחררת נאלצו לבטל, ולכן כה עזה היתה התרגשותי כאשר ראיתי את הזוג האצילי חוצה את מפתן ביתי ונושק ברכּוּת אנושית כל כך למזוזה.
כוכבי שמש || ערבים בני דת משה
תגובה
כוכבי שמש ||
ערבים בני דת משה
ידידי סלמאן מצאלחה כתב מאמר מעניין שבו הוא טוען, כי לקרוא לעצמנו "מזרחים" היא בריחה מן הערביות, סלמאן מסיים את מאמרו ב"לכן, רק כאשר יקומו צאצאי יהודי ערב ויטיחו בגאווה ובביטחון בפני המתנשאים האירופים העדינים: ״אנחנו ערבים ואנחנו גאים״, אולי יבוא קץ לייסוריהם. אולי זה יהווה גם צעד ראשון בדרך לפיוס היסטורי עם הפלסטינים."
ראיתי רבים שמזדהים עם מה שסלמאן כתב. זוהי דמגוגיה זולה (לא של סלמאן), כל אחד שמרגיש ערבי יכול לקרוא לעצמו "ערבי בן דת משה" (גם אני עושה שימוש בכך), ואולם, כמי שהיה שותף בהמצאת המונח "מזרחים", חייב להסביר כמה וכמה דברים שיצביעו על השוני בין "ערבים בני דת משה" לבין "מזרחים" – ש"ס למשל מכנים את המזרחים "ספרדים" שהוא מונח דתי המבדיל בינם לבין האשכנזים.
בשם "מזרחים" רצינו לומר משהו אוניברסלי, שיאחד כמה שיותר אנשים, מזרחי הוא כל מי שמזדהה עם היותנו במזרח ושואפים לתרבות אחרת מאשר אלו שבאו מאירופה ואינם רוצים להיות מזרחים. אם נשמע לעצתו של סלמאן הרי שזרקנו מתוכנו את היהודים הפרסים שאינם ערבים, את היהודים היוונים, את היהודים ההודים, את היהודים מספרד ועוד.
טועה סלמאן כשהוא אומר, כי השנאה לערבים תבטיח את המשך בריחת היהודים הערבים מערביותם, ואת המשך השליטה המניפולטיבית של הימין ביהודים המתנכרים לערביותם. השנאה לערבים נובעת מהעניין הדתי ומעצם היות המזרחים ממעמד סוציואקונומי נמוך וקל לשלטון לשסות אותם בערבים. בוודאי שלא בגלל שאנחנו קוראים לעצמנו "מזרחים". יהודים בני דת משה לא ישנה את המציאות ולא יגרום לפיוס היסטורי עם הפלסטינים.
דרך ארוכה עברנו ממרד ואדי סאליב ששם הם קראו לעצמם "מרוקאים" ועד ל"מזרחים" שמאחד את כל המדוכאים בישראל. עדיף שלא נחזור לאחור.
סלמאן יכול להצטרף ל"מזרחים" כמו גם רבינוביץ.
*
מקור: TheMarker Cafe
***
ראה: הימין ויהודי ערב
ב. מיכאל || אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה עכשיו
זוהי איפוא מגילת עצמאותה של ישראל; גדושה הבלים היסטוריים, שקרים פוליטיים והבטחות נפוחות שמעולם לא קוימו.
ב. מיכאל ||
אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה עכשיו
ממשלה חדשה באה עלינו. שרים חדשים יהיו בה. שרי תרבות, משטרה, משפטים, חינוך, דתות. מאחוריהם לא־מעט מחוקקים המבינים כפשוטו את הפסוק "ומחוקק מבין רגליו". ועמם גם הרבה אנשים חורשי רע וחורשי דת וחורשי קודשים, אשר ינוחו על כורסאות השררה ויחפשו פורקן לחמיצותם ולמשטמותיהם.
ימים לא פשוטים באים. ימי השתקה וקנאות, שיכְרון־כוח וגזענות. וגם חג הפסח בא. ויום העצמאות. ויום הנכבה. ועוד מעט יועלה מן האוב גם "חוק הלאום" המאוס.
בקיצור, די והותר סיבות למהר ולנצל את הזמן שנותר למעט אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה מרעננת ("איקונוקלסטיקה"? ניתוץ פסילים ביוונית).
חשוב לדעת, כי לא רק חדווה ועונג יש בנעיצת אצבע בעיניהן של פרות קדושות. גם כמה וכמה טובות חינוכיות יש: שחרור נפיחויות אגו, עידוד הצניעות ההיסטורית, חידוש פרופורציות. ומעל לכל — נטיעת ספקות והבערת חֵמה. הספקות טובים לנפש, החמה — למחזור הדם.
ואין ראויה יותר למנת חילול בימים אלה, מאשר מגילת העצמאות של מדינת ישראל: "חוק הלאום" מצטט אותה, חג הפסח עוסק כמוה בתולדות העם היהודי, ויום העצמאות הוא כמובן יומה הגדול. המגילה, בקיצור, בּשֵׁלה לחילול. ונעשה זאת במיטב המסורת היהודית — אחד מקרא, ואחד תרגום.
כך נפתחת מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי...". שטות חסרת שחר. אפילו לפי המיתוס המקראי, העם היהודי לא קם בארץ ישראל. הוא קם במצרים. אבי העם המיתולוגי בא ממסופוטמיה, עשה סיבוב בכנען, 70 מבני משפחתו ירדו מצריימה, ורק שם נעשו ל"גוי גדול עצום ורב". ללא המיתוס המקראי המצב לא משופר יותר. מחקרי היסטוריה עדכניים גורסים כי "יציאת מצרים" לא היתה ולא נבראה, וכי העם היהודי אינו אלא תוצר התפוררותה של החברה הכנענית. כלומר, אחי היהודים, אנחנו בסך הכל שאריות של כנענים. ובמלים אחרות: הורתנו ולידתנו באחד משבעת העממים שהתורה ציוותה להשמיד. נכון נחמד?
נמשיך. מגילת העצמאות גורסת: "בה (בארץ ישראל) עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית..." של העם היהודי. הבל ורעות רוח. על פי המיתוס המקראי כידוע התורה ניתנה במדבר סיני, לא בישראל. על פי העובדות ההיסטוריות, "דמותו הרוחנית והדתית" של העם היהודי הנוכחי, עוצבה בבבל, בספרד, במצרים ובאירופה. "דמותו המדינית" לא עוצבה עד עצם היום הזה.
והמגילה ממשיכה: "בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים...". באמת? כמו מה, למשל? זולת המשנָה, שהיא אכן נכס תרבות מפואר, כמעט שלא נוצר דבר בא"י. אפילו התלמוד הירושלמי ניגף לחלוטין מול התלמוד הבבלי. האמת המביכה היא שהעם היהודי הקדום בארץ ישראל עסק בעיקר במלחמות, מלחמות אחים, תככי חצר, והאבסת אלוהיו וכוהניו בנתחי מָנגל ושאר ירקות. נכסי התרבות אשר יצרו יחדיו את תפארתה ההיסטורית של היהדות — בשירה, ספרות, תיאולוגיה, פילוסופיה, מוסר, ערכים, אמנות, וכמובן בהתייצבות בראש או לצד כל מאבק הומניסטי — נוצרו רובם ככולם בגולה הדווייה. בארץ ישראל — לא נוצר כלום כמעט. מעניין, לא כן?
"...והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". לא נעים, אבל גם זה לא נכון. את תפוצתו העולמית חב התנ"ך לתרגום השבעים ליוונית, לתרגום ללטינית, ולמרבה המבוכה — לישוע משיחם. אלמלא הברית החדשה והכנסייה, היתה הברית הישנה נותרת דלת תפוצה להחריד. כי בשפת העולם, ה"בָּייבְּל" הוא שתי הבריתות, ולא רק הברית "שלנו", הישנה. גם אין איש היודע מי, מתי והיכן נכתב המקרא. חלקו בוודאי נכתב בישראל, חלקו האחר בחו"ל, והתהליך דרש מאות שנים של איסוף, עריכה, הגהה, ליטוש ועידון, עד ליצירת הספר המופלא הזה. אז לא אנחנו "הורשנו", ובוודאי שלא בישראל.
הלאה: "לאחר שהוגלה מארצו בכוח הזרוע..." אפילו זה לא מדויק. גלות בבל אכן התקיימה, אף כי לא היתה כה המונית כפי שנהוג לחשוב. וגלות רומי? לא היתה גלות רומי. נלקחו שבויים כעבדים (לסחיבת השלל), נטבחו רבבות, נהרסו ערים וכפרים ומקדש. אבל הגליה של העם — לא היתה.
"...שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו". שמר אמונים? נו, מילא... בתפילות כן. בשירים כן. באנחות כן. להלכה — בהחלט. במעשה? לא ממש. רובו הגדול העדיף, ומעדיף, להישאר בחו"ל.
ונעבור להיסטוריה קרובה יותר. המגילה קובעת: "בשנת תרנ"ז נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה המדינה היהודית תיאודור הרצל... ". "הוגה המדינה היהודית"? הרצל ללא ספק התהפך בקברו למקרא הדברים. הוא הרי הגה "מדינת יהודים", לא "מדינה יהודית". הרצל ידע היטב שמדינה אינה יכולה להיות גם "יהודית" וגם נאורה כפי שראה אותה בחזונו. בלשון עכשווית, הרצל היה בעצם הפוסט־ציוני הראשון, תומך חד ובוטה במדינת כל אזרחיה, "ללא הבדל לאום או דת". כך במפורש. ואין מנוס מלשוב ולהביא כאן את הציטוט המוכר מתוך "מדינת היהודים": "אנו נדע להחזיק את רבנינו בבתי הכנסת, כשם שנחזיק את צבאנו בקסרקטינים".
אוי־וויי... הרצל המסכן. לו היה קם היום לתחייה, רואה את הצבא בבתי הכנסת ואת הרבנים בקסרקטינים, היה ממהר לשוב לקברו, מר ומתוסכל. שם היה לו זמן די והותר להרהר באזהרותיהם המפוכחות של לורד אדווין מונטגיו (שר יהודי בממשלת בריטניה), לורד נתניאל רוטשילד, ומאוחר יותר גם אלברט איינשטיין, שראו טוב ממנו את הנולד. ציטוט קצרצר מתוך מכתב ששיגר רוטשילד להרצל באוגוסט 1902, לאחר שהרצל הציג בפניו את חזונו, מיטיב לתמצת את דברי כל השלושה:
"מר הרצל היקר,... אומר לך בכנות מוחלטת: אני אראה בחלחלה את ייסודה של קולוניה יהודית במלוא מובן המלה. קולוניה שכזאת תהיה גטו, עם כל הדעות הקדומות של גטו. מדינה יהודית קטנה, קטנונית, אדוקה ואי־ליברלית, אשר תדחה מתוכה את הנוכרי ואת הנוצרי...".
הרצל המובס צריך איפוא להודות כי דברי מבקריו התגשמו, ולא דבריו. וכי לא את חזונו הגשמנו כאן, אלא את חלום הבלהות שלו.
ונחזור למגילה. יש בה גם איזכור של הצהרת בלפור: "זכות זו (להקים מדינה) הוכרה בהצהרת בלפור מיום 2.11.1917...". אבל בהצהרת בלפור גם נאמר: "בתנאי שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בפלסטין...". המשפט הזה לא נזכר משום מה במגילה. בטח רק טעות הגהה.
ויכולתי להמשיך עוד ועוד.
זוהי איפוא מגילת עצמאותה של ישראל; גדושה הבלים היסטוריים, שקרים פוליטיים והבטחות נפוחות שמעולם לא קוימו. אולי זה מה שיאה לנו.
חג שמח.
*
הארץ, 3 באפריל 2015
***
על מגילת העצמאות הפלסטינית, ראה מאמר בערבית משנת 2008:
"بين استقلال فلسطين واستقلال إسرائيل"
גדעון עשת || משותפת בבדלנותה
גדעון עשת ||
משותפת בבדלנותה
הרשימה המשותפת – לחד"ש, תע"ל, בל"ד ורע"מ (האיסלמית) – הגיעה למקום השלישי בבחירות לכנסת. ככזו היא זכאית למכסה מוגדלת בוועדות הכנסת. בין השאר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. משהתבשרה הרשימה על הזכאות הזו היא הודיעה מיד על ויתור – בתמורה למיקום מועדף בוועדת הכספים. שם, כך הסבירו ברשימה, הכוח המוגדל יאפשר להם לטפל ביתר יעילות וביתר עוצמה בתנאי החיים של המצביעים הערבים.
וזה קשקוש מוחלט.
אין ועדה בכנסת שבה אין רוב לקואליציה. הרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה. לכן לעולם משקלה הכמותי אינו רלוונטי באף ועדה. משקלה האיכותי, עם זאת, לא תלוי בכמות. ועל כך יעידו תמר גוז'נסקי, אחמד טיבי ודב חנין, שיחסית לשוליותם הפוליטית בקצה השמאלי של השמאל, עשו לא מעט למען המטרות שהציבו לעצמם.
לכן אם בוועדת הכספים יישבו 4 חברי רשימה זה לא יעלה לעניין עליו מדובר. אם הקואליציה תהיה נבזית כלפי ערבים – ותמיד היא היתה כזו – אז הכמות לא תעזור. ואם הקואליציה תתגמש – זה לא בגלל הכמות.
ואת זה יודעים היטב חברי כנסת כמו חנין, טיבי וזחאלקה.
ואם כך – מה פשר התרגיל בכיסאות הוועדות?
בכך מפגינה הרשימה כי מה שקורה עם מה שנקרא אצלנו "חוץ וביטחון" לא באמת מעניין אותה. שנים עסקו המפלגות הציוניות בהדרת המפלגות הערביות מענייני חוץ וביטחון. לרוב בטענה שהחומרים הנדונים בוועדה הם חסויים. אז מה? האם לדעת המפלגות הציוניות כל הערבים בוגדים? התשובה: כן.
ואת הדעה הזו אישרה עתה הרשימה הערבית בהחלטתה. היא מודיעה קבל עם כי היא לא חלק מההוויה הזו של הישראליות. צודקים הציונים – הערבים לא ראויים לעניינים שכאלה.
ועל כך ראויים חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לכל גנאי המוטח בהם. הם הוכיחו כי שותפות בישראל רחוקה מהם בדיוק כפי שהיא רחוקה מהבית היהודי. הם מפלגה לאומית ערבית, ואולי לאומנית ערבית, ותו לא.
לגופה של התעסקותם כביכול בכלכלה, ההימנעות ממקור הכסף מספר אחד מלמדת עד כמה גם תבונתם הכלכלית של חברי הרשימה לוקה. אילו היו נשארים במקום שיועד להם היו יכולים לחשוף בזבוזי עתק שבוודאי קיימים בצבא, בשב"כ ובמוסד ועל פערי השכר שם – כסף שיכול היה למצוא שימוש טוב יותר. הם היו יכולים להיות האופוזיציה האמיתית היחידה לממסד הביטחוני המשותף לכל המפלגות הציוניות.
הם ויתרו על זה, לבושתם.
*
מקור: הבלוג של גדעון עשת
זאב ז׳בוטינסקי || בזכות העברית
שווה קריאה
זאב ז׳בוטינסקי ||
בזכות העברית
גבירותי ואדוני או רבותי,
לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו: למה לנו לדבר בלשון העברית? כמובן, צריך לדעת את הלשון העתיקה, כדי לקרוא את הספרים הגדולים אשר כתבו בה האבות שלנו, כמו שלומדים בצרפת או באיטליה את הלשון הרומאית. אבל שם אין לומדים לדבר ברומאית! גם אנחנו העברים אולי יכולים לדבר, גם בארץ-ישראל, איזו לשון שכל העולם מבין אותה. או למה לא יידיש, אשר הרבה יהודים כבר מדברים בה בלי ללמוד אותה מספרים?
כדי לענות על זה, אני רוצה לספר לכם דבר שהיה ביוון לפני שנים הרבה. גם ליוונים יש שתי לשונות: העתיקה – הלשון של הומרוס ואפלטון, והשנית – היא הלשון אשר בה מדבר כל העם, בחיים של כל יום ויום. שתי הלשונות האלה הן כמו אמא ובת – כמו הרומאית והאיטלקית; אבל לא כל איטלקי מבין רומאית – רק מי שלמד את הלשון העתיקה יכול להבין אותה. ככה, או כמעט ככה, גם ביוון: את הלשון העתיקה צריך העם ללמוד. ובכל זאת הלשון העתיקה היתה אצלם הלשון הלאומית: כמעט את כל הספרים שלהם וגם את העתונים, כתבו בלשון ההיא.
בסוף המאה הי"ט קמו ביוון אנשים צעירים שלא רצו בזה. הם אמרו: 'הלשון הלאומית – זה מה שמדבר העם החי, כאשר הוא אוכל ועובד, קונה ומוכר, צוחק ובוכה. העם החי מצא שמות חדשים ל"בית" ול"מיטה" ול"שולחן", ל"לחם" ול"סכין" ול"צלחת", ל"בגד" ו"לכובע", "לראש" ול"יד" ול"רגל", ל"ציפור" ול"חיה" ולכל הדברים שבשמיים למעלה ועל הארץ למטה. העם החי נתן שמות חיים ל"חורף " ול"קיץ". המלים האלה קרובות ללב שלו. הלשון העתיקה היא רחוקה מהחיים ומהלב. על כן מהיום תהיה הלשון החדשה הזאת, הלשון החיה שהעם מדבר בחיי יום-יום, - היא תהיה גם הלשון הלאומית של יוון, יען כי כל עם ועם צריך ללכת קדימה'.
אז ענה להם אחד מהאנשים היותר גדולים שהיו בארץ הזאת בזמן ההוא, וכך אמר להם: "גם אני הייתי שמח, לו יכולנו כולנו ללמוד את המלים של הלשון הלאומית מפי אמא, לא רק ממורה בבית-ספר. אבל הלשון הלאומית היא לא רק 'מילים': הלשון הלאומית היא גם כן כלי של הבנה לאומית."
לפני צ' (90) שנים היתה יוון זאת שלנו -ארץ עבדים: עבדים היינו לסולטאן התורכי, והאדונים התורכים עשו בנו ובנשים ובילדים שלנו כל מה שרצו.
"אז קמו אלפים של צעירים, לקחו נשק בידיים, הלכו ליערות ולהרים ועשו מלחמה בסולטאן התורכי . וברגע ההוא מיד ראינו כי העולם הרחוק עוד זוכר את יוון. בכל הארצות עזרו לנו, כל האנשים הגדולים, שלחו לנו כסף ונשק, ומאות צעירים מחוץ לארץ באו בעצמם ליוון כדי לעמוד יחד עמנו במלחמה נגד התורכים. אחד מהם היה ביירון, והוא גם מת אצלנו בעיר מיסולונגי. בלי העזרה הזאת של כל העולם, בטח לא היינו יכולים לגמור את המלחמה בנצחון. הנצחון בא לנו קודם כל על-ידי העזרה ההיא.
"וכעת אני שואל את כולכם: למה קם העולם לעזור ליוון? יוון זאת-מהי לעולם הגדול הזה? מי ומה היו היוונים בשנים האלה? עם קטן של עבדים, בלי עיר גדולה, בלי אנשים גדולים, בלי שם ובלי ספר.
"כן, רבותי, ככה זה זה היה פה על הארץ למטה, אבל יש גם עולם אחר, עולם אשר מעלה, עולם אשר אי-אפשר לראות אותו בעיניים- ובכל זאת הוא ישנו. ובעולם הגבוה הזה יושבים כל העמים סביב לשולחן גדול, שולחן של תרבות, וכל אחד מהם מביא שמה את הדברים הגדולים שעשה, אבל את הגדולים באמת, את הספרים הגדולים ולא את התותחים הגדולים. האנגלי מביא את שקספיר ומילטון, הצרפתי את קורנל ורוסו, הגרמני את קנט ואת גיתה, האיטלקי את דנטה ובקריה. והם נותנים כבוד זה לזה; אבל עוד יש כסא אחד אצל השולחן אשר הוא פנוי והם עוד מחכים.
"והנה עוד פעם פותחים את הדלת ונכנס קבצן, בגדיו סמרטוטים, אין לו נעליים, אבל בידיו יש הר של ספרים והוא פותח אותם, אחד אחד, ואומר: 'זה הומרוס וזה סופוקלס, ואלה הם אפלטון ואריסטו, ועוד ועוד ועוד עד אין סוף – וכולם שלי, יען כי יווני אנוכי!
"אבל אז הם שואלים אותו: 'מאין יכולים אנו לדעת כי הספרים האלה הם שלך? יען כי אומרים שאתה כבר שכחת את הלשון אשר בה כתבו הגדולים האלה, וכעת ברחובות של אתונה כל העם מדבר בלשון אחרת.'
"והוא עונה: – 'כן– ברחובות, אבל נא ללכת אל בתי-הספר שלי, ושם לשמוע באיזו לשון מדבר המורה עם הילדים הקטנים – היא הלשון של פריקלס ודמוסתנס'.
"אז קמים כולם מהכסאות שלהם ונותנים לו כבוד ואומרים לו: 'נא לבוא הנה לשבת עמנו על המקום הראשון, כי באמת יווני אתה'."
כעת יכולים אתם להבין מה היתה הארץ הקטנה הזאת, גם לפני מאה שנים כמעט בעיניים של העולם הגדול, ולמה קמו כל העמים לעזור לנו במלחמה. ארץ קטנה זאת גם אז היתה יוון הגדולה, הארץ לא מתה יען כי הלשון לא מתה".
*
(פרסום ראשון: Tariag Millim, 1949 , שפת המקור: עברית באותיות לטיניות)
מקור: מכון ז׳בוטינסקי בישראל
סייד קשוע || בשביל הילדים של כולנו
תגובה: הרשימה המשותפת, בהחלט כן
סייד קשוע ||
בשביל הילדים של כולנו
סלמאן היקר,
ראשית אני מקווה ששלומך טוב, ושעוד ייצא לנו להיפגש שוב בירושלים. סלח לי שאני כותב לך מעל גבי העיתון ולא במכתב אישי. אלא שהפעם הרגשתי שזוהי חובתי לפרסם את מכתב התגובה למאמרך האחרון ("למה אצביע למרצ" מאת סלמאן מצאלחה, "הארץ" 13.3), בתקווה שתלך שוב בדרכו של משה דיין ותשנה את דעתך. לאו דווקא בעניין ההצבעה למרצ, אלא בעיקר בשל ההשוואה הגסה, שלטעמי אין לה אחיזה במציאות, שערכת בין בל"ד לישראל ביתנו, ובין התנועה האיסלאמית לבית היהודי.
אסמא אגבארייה זחאלקה || רשימה ערבית משותפת? לא תודה
הרשימה המשותפת משמרת את הנחשלות של החברה הערבית. היא מקבלת עליה את החמולתיות והדתיות ששולטות בכיפה, את דיכוי הנשים ואת האלימות הפושה, ואף עושה שימוש במנגנונים החברתיים הקיימים כדי לגרוף קולות.
אסמא אגבארייה זחאלקה ||
רשימה ערבית משותפת? לא תודה
