אל-אטלאל (על חורבות האהבה)

 ארכיון - תרגומי שירה ערבית

כל הפרטים

בשארה אלח׳ורי || בוכה וצוחק

בשארה אלח׳ורי || 

בוכה וצוחק

לֹא מִגִּיל וּכְאֵב,

הוּא בּוֹכֶה וְצוֹחֵק.

כל הפרטים

אנשים בתוך מלים

ארכיון (1988):

״אנשים בתוך מלים״, השירה והספרות הערבית מהפלמ״ח הפלסטיני ועד האינתיפאדה,

פוליטיקה, גליון מס׳ 21, 1988 -

כל הפרטים

שיר ערבי | למא בדא יתת׳נא

שיר ערבי קלאסי

לַמָּא בָּדָא יָתָתַ׳נָּא

כְּשֶׁהוֹפִיעָה מִתְהַלֶּכֶת לָהּ נָעָה מוּל עֵינַי
אמאן אמאן אמאן אמאן .....
כָּךְ, יְפִי-אֲהוּבָתִי הֵטִּיל אֶת הַקֶּסֶם עָלַי
אמאן אמאן אמאן אמאן .....

הִיא סִמְּנָה בְּמַבָּטָהּ וְאוֹתִי הִיא שָׁבְתָה
אמאן אמאן אמאן אמאן .....
הֵן לְעָנָף שֶׁבְּלִבִּי שִׁטָּה אֲהוּבָתִי דָּמְתָּה
אמאן אמאן אמאן אמאן .....


הוֹ גוֹרָלִי וְהוֹי מְבוּכָתִי
מִי יְרַחֵם עָלַי וְעַל תְּלוּנָתִי
עַל אַהֲבָתִי וְעַל תַּלְאוּבַתִי
זוּלַת אוֹתָהּ כְּלִילַת הַחֵן.
אמאן אמאן אמאן אמאן .....

* תרגם: סלמאן מצאלחה

***
הלחן והשיר בערבית

אותו הלחן - פיוט עברי | קונצרט במוסקווה

*
הטקסט בערבית

لما بدا يتثنى

لَمَّا بَدَا يَتَثنَّى
آمان آمان آمان آمان...
حِبِّي جَمَالُهْ فَتَنّا
آمان آمان آمان آمان...

أوْمَا بِلَحْظُهْ أسَرْنَا
آمان آمان آمان آمان...
غُصْنٌ سَبَا حِينَ مَالْ
آمان آمان آمان آمان...

وَعْدِي وَيَا حِيرَتِي
مَنْ لِي رَحِيمْ شَكْوَتِي
فِي الحُبِّ مِنْ لَوْعَتِي
إلاّ مَلِيكُ الجَمَالْ
آمان آمان آمان آمان...
*

כל הפרטים

שלוש משוררות מצריות

שלוש משוררות מצריות

מערבית: סלמאן מצאלחה
עיתון 77, אפריל 2014

כל הפרטים

סמיח אל-קאסם || לילה, בפתחו של פדריקו

סמיח אל-קאסם (1939 - 2014)

סמיח אל-קאסם ||

לילה, בפתחו של פדריקו

סמיח אל-קאסם, ״לילה, בפתחו של פדריקו״, תרגם מערבית: סלמאן מצאלחה, מאזניים, גליון 9-10, ינואר 1989

سميح القاسم، ليلاً، على باب فدريكو، ترجمة للعبرية: سلمان مصالحة، شهرية ”موزنايم“، عدد 9-10، يناير 1989

For Arabic, press here

כל הפרטים

פרשנויות

סלמאן מצאלחה || פרשנויות

עֵינַיִם שֶלֹּא מַזִּילוֹת דְּמָעוֹת,
לֹא רוֹאוֹת אֶת הַחֹשֶך.

יָדַיִם שֶלֹּא מַצְבִּיעוֹת עַל הָאֹפֶק
לֹא יוֹדְעוֹת לְצַיֵּר אֶת הַיָּם.

רַגְלַיִם שֶלֹּא פּוֹסְעוֹת בַּדְּרָכִים,
שׁוֹקְעוֹת בַּאֲדָמָה.

עַיִן שֶׁלֹּא נֶעֱצֶמֶת,
לֹא פּוֹתַחַת שַׁעַר לְפַרְשָנוּיוֹת.

יָד שֶלֹּא מוּשֶׁטֶת לְעוֹבְרִים
לֹא חוֹשֶׂפֶת אוֹתָם בְּמַעֲרוּמֵיהֶם.

רֶגֶל שֶׁלֹּא כּוֹשֶׁלֶת
לֹא יוֹדַעַת אֶת הַדֶּרֶך חֲזָרָה.

עֵצִים שֶׁלֹּא נוֹתְנִים פְּרִי
לֹא נוֹתְנִים פְּרִי מֵרְצוֹנָם.

אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא שׁוֹכְחִים
לֹא זוֹכְרִים דָבָר.

בָּתִּים שֶׁלֹּא מְכַבִּים אֶת הָאוֹר,
נְטוּשִׁים וַדַּאי.

דֶּלֶת שֶׁלֹּא נִסְגֶּרֶת
לֹא סוֹלֶלֶת דֶּרֶךְ לְמַסָּע.

בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם
לֹא מְקַבֵּל אוֹרְחִים.

אָדָם שֶׁלֹּא מְדַבֵּר
לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְתִּיר
אֶת סוֹדוֹ.


הַיֶּלֶד הֶחָכָם -
נִרְדָּף בְּתוֹךְ חֲלוֹם זָנוּחַ.

הָאִישׁ הַזָּר - בּוֹדֵד בְּכֶלֶא הָרוּחַ.

הָאָרֶץ הַקְּרוֹבָה -
רְחוֹקָה             כְּמֶרְחַק כְּאֵב

מִפֶּצַע פָּתוּחַ.




*




מתוך: ”בעפר, באבן” (ערבית: פי אלת’רא, פי אלחג’ר), הוצאת ראיה, חיפה, ינואר 2013

כל הפרטים

מג'נון לילא | הו אלי

מג'נון לילא || הו אלי

הוֹ אֵלִי אֵלִי,

הַשְוֵה-נָא אֶת הָאַהֲבָה

שֶבֵּינִי לְבֵינָהּ.

כָּךְ שֶאַהֲבַתֵנוּ תִּדְמֶה
לִשְנֵי כְּפָלִים זֵהִים.

שֶלֹּא אֶהְיֶה חַיָּב לָהּ,
וְהִיא לֹא חָבָה לִי.

*
תרגם: סלמאן מצאלחה

****


مجنون ليلى || يا رب

”فيا ربّ!
سَوِّ الحُبّ
بيني وبينها.

يكونُ كفافًا.

لا عَليَّ
ولا ليَا”.

*

כל הפרטים

אבו חכימה | אלגיות לזין

אבו חכימה | אלגיות לזין
(שני שירי קינה לזין שבא בימים)

תרגם והוסיף דברים: סלמאן מצאלחה

איכה זה

אֵיכָה זֶה יִתְקַנֵּא בִּי הַשָּטָן,
עַל שְנֵי הַמַּדְוִים שֶנִּגְּעוּ בִּי -
הַמֻּרְסָה, הַנַּזֶּלֶת -
בְּרֹאשִי וּבְגוּפִי?

הַלְוַאי הֵם הָיוּ בּוֹ, אַף
אוֹסִיף עוֹד דָבָר לָאָדוֹן:
נָכוּתוֹ שֶל הַזַּיִן
שֶאֵינֶנּוֹ יָכֹל עוֹד עֲמֹד.

כְּשֶאֶבְרֵי הַבְּרִיּוֹת נֵעוֹרִים
לַמִּשְגָּל, הוּא מַצִּיעַ
לְעַצְמוֹ רַק אֶחַד
מִן הַשְּנַיִים-אֲשָכִים.
וְנוֹפֵל כָּךְ לִישֹן.

***

עת ינום

עֵת יָנוּם בְּכַף הַיָּד
שֶל עַלְמָה. עֵת הוּא
נָד, מתְנוֹעֵעַ.
בְּלִי שֶזּוֹ אָף תַּרְגִּיש
בַּקָּלָה שֶבַּתְּחוּשָה.

הוּא נִדְמָה לְגוֹזָל
בֶּן-יוֹמַיִם, שֶזּוֹקֵף אֶת
רֹאשוֹ אֶל הוֹרָיו.
וְאוּלָם בִּמְהֵרָה
הוּא נִתְקַף בְּחֻלְשָה.

***

אבּו חכּימה הוא כינויו של המשורר העבאסי ראשד אבן אסחאק שנולד בעיר כופה בשלהי המאה השמינית (מ. 854 לספירה). הוא שירת בחצרו של עבדאללה בן טאהר, מושל ח’וראסאן, והיה עד למלחמת הירושה העקובה מדם שהתנהלה בין אל-אמין לבין אל-מאמון לאחר הסתלקותו של הח’ליף הארון אל-רשיד. הוא אף התייחס לכך בזילזול באחד השירים.

אולם המוניטין שיצאו למשורר אבו חכימה מקורם בנושא המיוחד שלו הקדיש את רוב רובה של שירתו - האימפוטנציה המינית. המשורר עצמו העיד על כך שהפניה אל חיבור שירים בנושא הזה נועדה להציבו במעמד מיוחד במינו בשירה הערבית. כאשר השמיע לו חבר אחד שני בתי שיר בנושא, הוא ענה לו בהתרברבות, כי בנושא הזה אין מי שידמה לו בין המשוררים הערבים: “חיי אללה, אין לי שותפים בז’אנר הזה, ונושא זה הוא נושא מיוחד לי בלבד. נדרתי נדר לא לומר עוד דברים בנושא זה.”

מספרים גם, כי הוא הקדיש את חייו לז’אנר הזה בגלל סיבה אחרת. בתקופה שבה שירת בחצרו של אסחאק אבן אבראהים אלמוצעבי, מושל בגדאד מטעם הח’ליף אל-מאמון, המושל האשים אותו בקיום יחסים עם אחד מהנערים שלו. משום כך הוא פנה לחיבור שירים בנושא הזה במטרה להרחיק מעליו כל סוגי ההאשמות האלה.
______________________

כל הפרטים

אבּו נואס | את אהובי הלב מדמה

ארכיון

 

אבו נואס ||

את אהובי הלב מדמה

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב מְדַמֶּה,
כָּךְ פָּנָיו
מִתְכַּסִִים עֲקֵבוֹת שֶל דִּמְיוֹן
הַנּוֹתֵן בִּלְחָיָו אוֹתוֹתָיו.


עֵת יִפְקֹד חֲלוֹמִי, אֶפְצְעֶנּוּ.
מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי
כִּי הַגּוּף
מֵחֲלוֹם כָּךְ יִדְאַב.

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב יְלַטֵּף.
וְיִלְחַץ עַד כְּאֵב אֶת כַּפּוֹת יָדָיו,
עַד הוֹתֵר הוּא אֶת הַפֶּצַע
בְּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
*

מערבית: סלמאן מצאלחה


אבו נואס הוא הכינוי שבו התפרסם המשורר אלחסן בן האני (757-814 לספירה). הוא נולד באהואז שבאיראן, התחנך בבבצרה וכעבור זמן שם את פעמיו לבגדאד בירת הח'ליפות העבאסית, והתקרב לחצרו של הארון אלרשיד. ובתקופתו של הח'ליף אל-אמין נעשה משורר החצר. אבו נואס היה ההולל והנהנתן שבמשוררים הערבים של ימי הביניים. לא אחת, אגב, הואשם בנטיות גזעניות כלפי הערבים יושבי המדבר ובהעלאה על נס את התרבות הפרסית הנשגבת בהשוואה לתרבות הערבית המדברית.

החלק ההומוסקסואלי בשירתו הוסתר שנים רבות, אף-על-פי ששיריו ההומוסקסואלים הם מפסגות שירתו, ומן היפים שבשירה הערבית בכלל.
*
פורסם ב"תרבות וספרות", 1988
______________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

הילדה מעזה

הַיַּלְדָה מֵעַזָּה 

בּוֹנָה קִנֵּי צִפֳּרִים

מִנּוֹצוֹת הַיָּם. 

וְהָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה 

מַסְתִּיר בְּעֵינָיו מַחְרֹזֶת

מֵעֲלֵי זִכָּרוֹן. 

בַּחֲלוֹף הָרְחוֹב מִתַּחַת 

לְצַעֲדֵי הַבַּר,

אַגָּדוֹת בּוֹקְעוֹת בַּקִּנִּים.
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים 

בְּתוֹךְ צֶבַע הַדִּמְדוּמִים.

לוֹקְטִים אֶת הַקּוֹל הַחֲרִישִי 

מֵחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

לְעֵת עֶרֶב, הַמַּחְרֹזֶת נִפְרֶמֶת
מִן הָעֵינַיִם, מַרְטִיבָה 

אֶת דֶרֶך הַיָּם.
הַלַּיְלָה

 שוֹלֵחַ אֶת הַחִיּוּךְ
אֶל הַגָּלוּת. 

 הַמּשוֹרֵר,
אֶת נִשְמָתוֹ נוֹפֵחַ.


מתוך: ריש אלבחר (נוצות הים), הוצאת זמאן, ירושלים 1999

***

לערבית, לחץ כאן.
לאנגלית, לחץ כאן.
לצרפתית, לחץ כאן.
לגרמנית, לחץ כאן.

כל הפרטים

אדוניס - חלונות ספר

אדוניס

חֲלּוֹנוֹ סְפָר

אֲנִי חַי - שַבְרִירִי כְּמוֹ וֶרֶד,

קָשֶה כְּמוֹ אֶבֶן צוּר.


הַצָּמָא מְחַדֵּד אֶת אֵיבָרַי.

בְּכָל פַּעַם שֶאֲנִי מִתְעוֹרֵר
אֲנִי מוֹצֵא בֵּין זְרוֹעוֹתַי
שֶאִירִיּוֹת שֶל לַיְלָה.


מערבית: סלמאן מצאלחה

ترجمها للعبرية: سلمان مصالحة

*****

أدونيس

نوافذ على التّخوم

أعيشُ، هشًّا كوردة
وصلبًا كصوّان.

عطشي يسنّ أعضائي.

كلّما استيقظتُ من نومي
أجد بين ذراعيّ
بقيّة من اللّيل.
***

כל הפרטים

סלווא נעיימי - שירים

סלווא נעיימי

שירים

 

 


מערבית: סלמאן מצאלחה
سلوى النعيمي، قصائد، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

אין נביא בעירו

(על קינת צפוריה של טאהא מוחמד עלי)

טאהא מוחמד עלי, שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006.

"הבכי מתגורר בתוכי / מתרגֵש עלַי בלילות / ובאור היום רובץ על חָזִי / פוקד את חלומותַי / ולא עולה בידי להשילו מעלי / כשאני מתעורר." (מתוך: "לואי שהיתה לי יכלתך לשלוט בבכי", עמ' 205), כך חושף טאהא מוחמד עלי את צפונות לבו בפני הקורא. שכן, שיריו של טאהא הם שיר קינה אחד ארוך שמעלה את צפוריה (= צפורי) על ראש דאבתו. וכיוון ש"לאן שטאהא הולך הוא תמיד הולך לצפוריה" כדי לספר את סיפורה, את סיפורו, כי: "כל שארצה הוא זה: / שאזכה / לראות אחת לחודש / או לחודשיים / את זאת שנשלל ממני לראות / מיום שנפרדתי ממנה / בשחר ימַי" (מתוך: "שינה ותה", עמ' 211). ומכיוון שטאהא אוהב סיפורים, מן הראוי שנרחיב במעט את יריעת הסיפור.

ראשית, נקדים מסורת מוסלמית המספרת אניקדוטה מראשית האסלאם:
בעוד הנביא מוחמד כורע להתפלל, בחצר הכּעבה שבמכה, הגיח איש בשם עוקבּה, התנפל עליו, קשר בגד לצווארו וניסה לחנקו. עד שניגש אבּו בכּר, מי שעתיד להתמנות לח'ליף הראשון אחרי מות הנביא, חילץ את מוחמד והרחיק את עוקבּה ממנו. בגירסה אחרת של המסורת מסופר, כי עוקבה זה השליך על מוחמד כֶּסֶל, או קרביים של גמל, לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים במקום, עד אשר ניגשה פאטמה, בתו של מוחמד, והסירה את הַכֶּסֶל ממנו.

עוד ידובר על עוקבּה זה בהמשך.

כוח שירתו של טאהא מוחמד עלי טמון בפשטותה. זוהי שירה נטולת טכניקה, כי איננה מחפשת טכניקה או תחכום. זוהי שירה נטולת משקל ונטולת חרוז, כי היא שקולה במשקל אחר ובנויה מפסיפס של תמונות נוטפות אובדן. היא מקוננת ודואבת בלחש, כשסרקאזם וחום אינושי דרים בה בכפיפה אחת, ומאחורי הסרקאזם מתחבא לו הכאב הגדול על העקירה מצפוריה. ומכיון שההווה והעתיד של צפוריה נשלל מטאהא הוא חי לו את הזכרונות, הוא חי לו את העבר שלו, את העבר של צפורי. כאבו על האובדן מוביל אותו אל מחוזות המרירות, והמרירות אינה מוסתרת כי אם מוצהרת בפה מלא: "המרירות מדדה בעקבותַי, כפי שאפרוחים מדדים אחרי אמם התרנגולת", כלשונו באחד השירים.

על הכל, הפואטיקה של טאהא היא יותר פואטיקה של סיפור, פואטיקה של מספר עממי ופחות פואטיקה של משורר האמון על אמנות השיר. משום כך, כשהוא מופיע בערבי קריאה הוא נוהג לעתים קרובות לתבל את הקריאה בסיפורי רקע עממיים, לעתים בדויים, כדי להשרות אווירה מבודחת כחיזוק נוסף לטקסטים שלו. ומשום שהפואטיקה שלו היא של סיפורי-עם, הוא פונה מעת לעת, בטקסטים הכתובים שלו, גם לשימוש בשפה הערבית המדוברת הקרובה יותר אל טבע הדיבור, הקרובה אל טבע הסיפור.

טאהא מוחמד עלי נכנס באוהלה של השירה הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל, בגיל מאוחר. ומאחר שהשירה הפלסטינית, מקורח הנסיבות של מאבק לאומי, היתה נגועה שנים רבות במליציות יתר ובאמירות הלאומיות הקיבוציות, לא טרח איש מקברניטי השירה הפלסטינית או הערבית, לא טרח להפנות תשומת לב ראויה אל הקינה האותנטית של טאהא מוחמד עלי שידעה להביא את סיפורו העממי למקומות שמעבר לים. והסיפור של טאהא, כפי שעולה מתוך הטקסטים שלו, הוא סיפור של מקום תחת השמש. תרצו - ייקרא המקום הזה צפוריה, תרצו- הוא ייקרא פלסטין.

ובאשר למקום, שתי תמונות של פלסטין עולות מן הספרות הפלסטינית מול עינינו:
הפלסטיני שגלה, או הוגלה, מארץ מולדתו בנה לו במרוצת השנים דימוי של מולדת שהיא גן עדן אבוד: "הרחק מן המולדת האפשרית והבלתי אפשרית.... גנים ירוקים משתרעים היכן שפונות עיניי", כדברי השיר של מוריד אלברגותי, משורר פלסטיני החי בקהיר. מוריד אלברגותי מספר: "נהגתי לומר לחברי המצריים כי פלסטין מכוסה עצים, צמחיה ופרחי בר...". בעקבות הסכמי אוסלו, הגיע מוריד אלברגותי לביקור ברמאללה ובכפר-הולדתו. הוא העלה את רשמיו על הכתב בספר שקרא לו בשם "ראיתי את רמאללה", ובו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו. בתוך השאר הוא כותב: "מה כל הגבעות הקרחות השוממות הללו? האם נהגתי לשקר לאנשים אז?... האם ציירתי תמונה אידיאלית של פלסטין בגלל שאבדה? אמרתי לעצמי, כאשר יבוא בני, תמים, לבקר כאן, הוא יחשוב שתיארתי לו ארץ אחרת", ומוסיף ברגותי: "איך שרתי לארצי שעה שאינני מכיר אותה? האם שיקרתי מעט? הרבה? לעצמי? לאחרים? איזה מין אהבה היא זאת שעה שאין אנו מכירים את האהובה?"

להבדיל מן הפלסטיני הגולה, שמגלה כי צייר לו תמונה דמיונית של מולדת שאינו מכירה, הפלסטיני שנשאר מגלה במרוצת השנים, כי הארץ היא זאת שאיננה מכירה אותו, היא שמתכחשת ומתנכרת לו: הארץ משנה את פניה, הכל משתנה בה, עוף השמיים, האדמה על עציה, מעיינותיה, היא שדוחה את מי שמבקש לקרוא לה, ומטיחה בפניו: "מי אתה?", כדברי השיר של סמיח אלקאסם שנושא את הכותרת "מולדת". ואולי משום כך סמיח אלקאסם קרא לבנו הבכור בשם "וָּטָן", כדי שיכנוהו הבריות "אבּו וָּטָן", כלומר, "אבּו מולדת", כמנהג אנשי המקום.

מכיוון שצפוריה שינתה את פניה ונעשתה צִפּוֹרִי, כמשל לארץ כולה, יושב לו טאהא בנצרת, לא רחוק ממנה, מושיט את ידו ואינו יכול לגעת בה. את נצרת הוא מכנה "מולדת שניה", כי צפוריה היא היא המולדת, והיא "הגעגועים הנצחיים אל הנעלם", כפי שהוא מצהיר בראיון אחד.

בעיני המשורר שנשאר במולדת, הארץ הופכת להיות משולה לזונה בוגדנית שמוכנה להעניק את חסדיה למלחים זרים ולכל המתדפקים על שעריה, להוציא את בעליה החוקיים, כפי שטאהא כותב: "האדמה בוגדת / האדמה לא שומרת אמונים / לא ניתן לשים בה מבטחים / האדמה זונה /... / מנהלת מועדון לילה / צוחקת בכל הלשונות / ... / האדמה מתכחשת לנו / בוגדת בנו, מרמה אותנו / אדמתנו מחזרת אחר המלחים ... ולא ניכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו." (מתוך: "ענבר", עמ' 39-41).

ואם בזונה עסקינן נשוב ללכת בעקבותיו של עוּקבּה:
המסורת הערבית מספרת, כי באחד הקרבות שניהלו המוסלמים בחצי האי ערב, נלקח בשבי אותו עוקבּה, הידוע לשמצה באיבתו לנביא ולמוסלמים. וכשהנביא מוחמד ציווה להוציאו להורג, פנה אליו עוקבה ואמר: ומה יהיה עם גורל הילדים אחרי? ענה לו מוחמד: אש הגיהנום תהיה מנת חלקם. אך עוקבה הוסיף להקשות עליו: ומדוע דוקא אני, מתוך כל השבויים, הוא זה שמוצא להורג? למשמע הטרוניה הזאת של עוקבה, הטיח מוחמד בפניו: "האין אתה אלא יהודי מן היהודים של צפורי?" דינו של עוקבה נחרץ והוא הוצא להורג בצליבה. עוד מסופר על עוקבה, כי הוא היה "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם". הוא אף זכה להתייחסות באחד הפסוקים בקוראן.

יהודי מצפורי? האומנם?
עוד יודעת המסורת הערבית לספר לנו, כי בתקופת הג'אהליה, היא תקופת הפגאניות הערבית הטרום-אסלאמית, שהה בצפוריה למשך כעשר שנים איש בשם אומייה שהוא האב הקדמון או הסבא רבא של שושלת בני אומייה, ששלטו בסוריה בתחילת האסלאם. בתקופת שהותו בצפוריה הלך אומייה זה אל אשה יהודיה, יש אומרים שפחה ויש אומרים זונה, שהיתה בת חסות של בני שבט לח'ם ששלטו באיזור. אשה זאת הרתה לו וילדה לו בן ששמו בישמעאל ד'כּואן, והמכונה אבּו עַמְר. ד'כּואן הילד נלווה אל אביו אומייה שנדד מצפוריה לחצי האי ערב. הילד הזה, ד'כּואן, הוא לא אחר מאשר הסבא של עוקבּה הצלוב, או "היהודי מצפורי", כדברי מוחמד. לימים, נתמנה בנו של עוקבה, הוא אל-וַליד בן עוקבּה, על-ידי עות'מאן, הח'ליף השלישי של מוחמד, למושל מחוז כופה שבעיראק.

מתוך תחושת היאוש השורה, ימים כלילות, על טאהא מוחמד עלי מאז ה"נכבה" והעקירה מצפורי, הוא פונה לחפש גאולה במקום אחר. הולך הוא לבקש נחמה אצל העבר הרחוק של צפוריה. הוא פונה אל דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה הערבית והמוסלמית הקשורה למקום. באחד משיריו, שאינו כלול בקובץ המתורגם הזה שלפנינו, כותב טאהא מוחמד עלי: "צפוריה, מה את עושה כאן, בלילה האמגושי הזה.../ היכן הסוס של שרחביל? [הוא מפקד הצבא המוסלמי שכבש את צפוריה בשנת 635] / מה עשית עם חרבו של צלאח אלדין? [ששיחרר את צפוריה מהכיבוש הצלבני בשנת 1187] / היכן שליחי דאהר [הוא דאהר אלעומר, שבנה את המצודה של צפוריה בשנת 1745] / היכן כולם?" תוהה טאהא כמחפש תשובה לחוסר האונים שלו.

הפניה לחיפוש גאולה שתבוא מן העבר הרחוק עלולה לטמון לו סכנה בחובה, בחינת "אליה וקוץ בה". שכן, אם ימשיך טאהא מוחמד עלי לנבור ולחקור בעברו עוד עשוי הוא, אולי עלול, לגלות שהוא נצר למשפחתו הענפה של "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם", או שמא סתם עוד איזה יהודי אנוס אחר מצפורי, שעקבותיו אבדו בזמנים קדומים, במרחב הערבי.

***
המאמר פורסם ב: קשת החדשה, גיליון 17, סתיו 2006
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

נדודי שירה

"מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע", ניסה דרויש לנסח את המבע הפואטי של הטרגדיה הפלשתינית. אך דומה כי מאז החליט לקום ולעזוב מרצונו את חיפה ב-1970, ולהצטרף בסופו של מסע לשורות אש"ף, הוא נע ונד בין שדות תעופה ו"ישב על המזוודות" יותר מכל פלשתינאי אחר. יציאת פלשתין הראשונה שלו אירעה בשנת הנכבה, כמניין הפלשתינאים. גלות זאת לא ארכה זמן רב, שכן הוא חזר כילד עם משפחתו, בין ה"מסתננים", אל בירוה, כפר הולדתו, כדי לגלות שהכפר חרב ואיננו עוד. כך הצטרף הילד דרויש אל עדת "הנפקדים הנוכחים" שלא היו בארץ בזמן עריכת מפקד האוכלוסין. מאחר שהוראת המונח מולדת בתרבות הערבית צרה מאוד והיא מצטמצמת לתחום הכפר, הוא גילה עם שובו כי חזר מגלות לבנון אל גלות מסוג אחר, גלות במולדתו שלו: "פליט הייתי בלבנון וכעת פליט במולדתי", כתב דרויש על תחושותיו עם חזרתו לכפר שאיננו, ל"מולדתו האבודה". זה, בסופו של דבר, החוט המחבר את מכלול שירתו של דרויש לאורך השנים.

הוא למד בבית ספר בדיר אל-אסד, הכפר הגלילי הלא רחוק מחורבות כפרו, גן עדן האבוד שלו. בימים ההם הסתירו אותו המורים מפני המשטרה, משום שכ"מסתנן" היה לא חוקי בעיני "אנשי החוק" החדש ששלט בארץ.

עם השנים החל דרויש לחפש מקום לבטא בו את מורכבות חייו בארץ ששינתה את פניה. וכך הוא מצא את דרכו אל העיתונות הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ובמהרה כוכבו החל לדרוך כמשורר. בעקבות מלחמת יוני 1967, לא רק ירושלים חוברה לה יחדיו כי אם גם הפלשתינאים משני עברי הגבול חוברו להם יחדיו בפצע ובחבורה טרייה. גם לעיני העולם הערבי מסביב נגלה פתאום מיעוט ערבי-פלשתיני שנשכח בתוך חלקי ארץ פלשתין שנהפכו לאזרחי מדינת ישראל.

דרויש חש מחנק בארץ ורצה לעוף גבוה יותר, חזק יותר ורחוק יותר. הוא שאף להיות באור הזרקורים הערביים, "בעד בעד חיפה", בערי הבירה של העולם הערבי. ואכן, לאחר שעזב ב-1970 התקבל בזרועות פתוחות, מצא המון זרקורים והמון אורות הופנו אליו. אולם ככל שנקפו השנים וחלום שחרור פלשתין התרחק והלך, דומה כי החרטה על הצעד הפזיז שעשה בעוזבו את הארץ, את מולדתו הפרטית, החלה אוכלת אותו מבפנים. הוא התיישב בלבנון וכתב שירים על ביירות. אך הלבנונים שהיו שרויים במלחמותיהם עם הפלשתינאים לא היו מרוצים מכך שפלשתינאי אחד, אף אם הוא משורר נערץ, כותב על ביירות. הם אמרו לו כדבריו: "זו לא העיר שלך. אמרו שאני זר. הרגשתי שם ארעי" (מתוך ראיון עם הלית ישורון ב"חדרים" 12).

ואכן, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה עקר דרויש, ביחד עם אנשי אש"ף, לקפריסין ולאחר מכן לתוניסיה. מכאן והלאה, מונחים כמו "כאן" ו"שם" הלכו ותכפו בשירתו של דרויש בחיפוש אחר שייכות: "אני מכאן, ואני משם, ואינני שם ואינני כאן" (מתוך: "פחות ורדים"), והוא הלך ושקע בזיכרונות: "אני משם. ויש לי זיכרונות. נולדתי כשאר האנשים. יש לי אמא / ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים, חברים, וכלא עם חלון קר..../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת / היא המולדת" (שם).

מכאן, בדיוק מנקודת הניכור הזאת בגלות, החלה דרך החזרה הנפשית שלו הביתה, אל המקום הקטן הזה, אל הכפר שהוא מולדתו האמיתית: "אני אוהב לנסוע / אל כפר שלא תלה את לילי האחרון על ברושיו". אך יחד עם זאת הוא ידע שדרכו איננה סוגה בשושנים: "אזרוק הרבה ורדים לפני שאגיע אל ורד אחד בגליל". לא במקרה בחר דרויש, בשנות גלותו מפלשתין, לרבעון שערך שנים רבות - החל בביירות, קפריסין ולבסוף ברמאללה - את השם "אלכרמל". אמנם הוא עזב את הגליל ואת הכרמל, את הגיאוגרפיה ה"פרטית" שלו, בחיפוש אחר תהילה בבירות ערב, אך הוא המשיך לשאת את המולדת הקטנה שלו על כנפי המטאפורה.

ברגעים של גילוי לב חשף את צפונות לבו ביחס למולדת האמיתית, לא הסיסמה, שאצר בתוכו. הוא התוודה בראיון להלית ישורון שלא ירצה לגור בעזה, שאינו אוהב את עזה, ועזה איננה מולדתו. אך לא רק עזה איננה מולדת בעיניו, אלא גם רמאללה, שאליה חזר בעקבות הסכמי אוסלו. שוב חש שהוא חי בגלות ב"מולדת הפוליטית", וכך התוודה דרויש באוזני אדם שץ בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2001: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, לכן היא איננה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו". במלים אלה חושף "המשורר הלאומי הפלשתיני" את הבעייתיות של השתייכות למולדת הפלשתינית, אך אין הוא מסביר לקורא מהי המולדת האמיתית בעיניו.

דברים כאלה מעולם לא נחשפו בראיונות לעיתונות הערבית. המולדת היא סיסמה שנישאת ברבים, אך איש אינו מנסה לפרוט אותה לפרטים, לדון במשמעותה העמוקה, להצביע על גבולותיה ועל מה שהיא מסמלת בתודעה הפרטית והקולקטיווית של הפלשתינאי ושל הערבי בכלל. תקשורת ההמונים הערבית התייחסה אליו כאל סמל שיחס של קדושה דבק בו. על כן, דיון אמיתי וכן בשאלות כאלה היה בו משום חילול הקודש.

בעל כורחו נהפך דרויש לסמל פלשתיני, הן מבחינה פואטית והן מבחינה פוליטית. הדבר הקשה עליו מאוד ולא אחת ניסה להשתחרר, אך ללא הועיל, מכבלי הנישה הפלשתינית הצרה שייחדו לו משוררים ערבים אחרים שנתקנאו בתהילתו. ההמון, מעצם טבעו, מחפש סמלים, וההמון הערבי אהב אותו. מה עוד שמסורת היא מימים ימימה בתרבות הערבית, עוד לפני האיסלאם, שמשוררים אמורים להיות הדוברים של השבט. והנה נפל בחלקם של המונים ערבים דובר מובהק של השבט הפלשתיני, של השבט הערבי, הניצב זקוף מול אויביו: "רשום לפניך, ערבי אני", כפי שהטיח דרויש בגאווה באחד משיריו המוקדמים.

וכך, במודע או לא במודע, הפך דרויש את הדיבור על המולדת למקצוע הפואטי שלו: "אמר לי בדרכו אל כלאו: / אדע כאשר אשתחרר, / כי לדבר בשבח המולדת, / כמו לדבר סרה במולדת, / הוא מקצוע ככל המקצועות" (מתוך: "מצב מצור"). ואכן, בהיותו איש מלאכה מיומן, לא חסך דרויש דיבורים על המולדת. הוא אף נתן את הכותרת "מולדת ממלים" לאחד משיריו.

לא אחת היתה האהדה הרבה לדרויש מעין "התרסה מותרת" נגד השליטים והמשטרים הערבים עצמם. שכן הדיבור על פלשתין בעולם הערבי היה מפלטם היחיד של מתנגדי המשטרים האלה. משטרי דיכוי אלה הותירו לאזרח הערבי לשאת את "דגל פלשתין" כעצם לשחק בה, בתנאי שלא ייגעו בשליטים ובשלטון. ההמונים אהבו את שירתו הגרועה של דרויש, לא את שירתו הטובה שהתפתחה בשנים האחרונות. לא אחת ביקשו ההמון לקרוא משהו מן השירה הגרועה ההיא שהפכה אותו לסמל פלשתיני וערבי, ולא אחת סירב וניסה להשתחרר מכבלי אותה שירה, מכבלי אותו סמל שהעיקו עליו מאוד.

בהיותו אמון על המסורת הפואטית הערבית הקלאסית, דרויש המשיך לדבוק, ובצדק, במסורת הנותנת משקל נכבד לצד המוסיקלי בשירה, צד המבדיל אותה מן הפרוזה. יחד עם זאת ניסה בשנים האחרונות לרכך את עמדתו בנוגע לדבקותו בשירה השקולה, וניסה להשתחרר מכבלי המשקל. לזכותו ייאמר כי לא נח לרגע על זרי הדפנה, אלא המשיך במסעות החיפוש אחר הביטוי הפואטי שלו. שירתו של דרויש קלחה כמעיין המתגבר, אם כי, לטעמי, הוא גלש לעתים לגודש מלאכותי של מטאפורות צורמניות חסרות שחר פואטי, כגון: "תקרת צהלת הסוס", ועוד כהנה וכהנה מטאפורות מצועצעות הנשמעות כאילו היו לקוחות מפס ייצור של מפעל צעצועים מפלסטיק לשיווק המוני.

דרויש לא אהב ביקורת (אך מי אוהב ביקורת?), ואני לא חסכתי ממנו ביקורת בשנים האחרונות, ולעתים במלים בוטות שפירסמתי בערבית כאן ובחו"ל. דרויש חיפש אהבה בכל מחיר, אהבה של השלטון ואהבה של העם בעת ובעונה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. ברצותו להחזיק בטלית משני קצותיה, מעולם לא נקט עמדה חד-משמעית שיש בה אמירה מוסרית כלשהי ותמיד הילך בין הטיפות. מצד אחד לא רצה להרגיז את השלטון, כל שלטון - לא השלטון הפלשתיני המושחת שהיה סמוך על שולחנו משך שנים רבות, וגם לא השלטונות הערביים במדינות ערב. ומהצד האחר, לא רצה להרגיז את ההמון הערבי שהיה זקוק לאהבתו הפופוליסטית כמו אוויר לנשימה.

יחד עם זאת, ובהניחנו לרגע את הפן הפופוליסטי שניבט לעתים משיריו הפמפלטיים הישירים, שירים שפורסמו בהשפעת האירועים ברגעי כעס ובסערת רגשות מוצדקת, דרויש הוא משורר נפלא שגילה במרוצת דרכו הפואטית את סודה הכמוס של השירה האמיתית. וכך העניק לקוראיו רגעים של אושר, גם אם מלנכולי ברובו, כיאה לתפקידה של שירה גדולה.

עכשיו, לאחר שתמו נדודי השירה שלו, הוא ימשיך להיות עוד לשנים רבות, "הנפקד הנוכח" הפואטי האולטימטיווי, הן בשירה הפלשתינית והן בשירה הערבית בכלל.

***

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 15 באוגוסט 2008

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

כל הפרטים